פסק-דין בתיק ת"א 10371-04-09

1.         תביעה זו הוגשה בסדר דין מקוצר, על בסיס מסמך שעליו חתמו הנתבעים ביום 24/12/08. על פי אותו  מסמך, שכותרתו "הסכם דברים", התחייבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 167,211.97 קרונות דניות. יצוין, שהסכום בספרות שונה לסך האמור בעוד שהסכום במילים הינו: "מאה שיבעים ושבע אלף ומאתיים ואחד עשר תשעים ושבע קרונות דניות". עם זאת, אין מחלוקת, והתובע מודה כי הסכום הנכון, שאליו התכוונו הצדדים בהסכם, הינו 167,211.97 קרונות דניות.

            ההסכם נחתם בעקבות פעילות עסקית שהייתה בין הצדדים בשבדיה ובמסגרתה הפעילו הנתבעים, יחד עם אחרים, דוכנים (עגלות), למכירת מוצרים שונים, בקניונים בשבדיה. 

2.         בבקשת הרשות להתגונן שהגישו טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה נגדם מכמה טעמים.

ראשית, משום שלטענתם הפעילות העסקית הייתה בינם, יחד עם אחרים, ובין חברה שבבעלות התובע ולא מול התובע באופן אישי ולפיכך אין כל יריבות בינם ובין התובע באופן אישי. 

            שנית, טענו לעניין סמכותו של בית המשפט שכן, כפי שטענו בבקשת הרשות להתגונן, בית המשפט כאן אינו הפורום הנאות לברור המחלוקות בין הצדדים. טענה זו נזנחה על ידי הנתבעים בהמשך והם ויתרו עליה.

            שלישית, טענו הנתבעים כי ההסכם, שהם מודים בחתימתם עליו, נחתם בכפיה, תוך לחץ ואיומים, ויש לבטל את ההסכם.

            רביעית, טענו הנתבעים, כי יש לקזז סכומים שונים מהחוב הנטען בהסכם. עם זאת, כבר בבקשת הרשות להתגונן טענו הנתבעים כי אין בידם את המספרים המדויקים שאותם הם מבקשים לקזז (סעיף 32 לבקשת הרשות להתגונן).

            אדון בטענות כסדרן: 

3.         לעניין הטענה בדבר חוסר יריבות - דינה של טענה זו, כפי שהיא, להדחות. 

            ההסכם נשוא התביעה הוא בין התובע מחד והנתבעים מאידך ודי בכך כדי להקים יריבות בין הצדדים לצורך התביעה שבפני.

            ככל שטענת הנתבעים בעניין הזה מכוונת לכך, שאם המסמך נשוא התביעה מקים חבות של הנתבעים, הרי היא כלפי החברה שבבעלות התובע ולא כלפי התובע באופן אישי, הרי שהנטל להוכיח טענה זו מוטל על הנתבעים, לאור לשונו המפורשת של ההסכם שעל פיו התחייבו הנתבעים לשלם את הסכום האמור בו לתובע. 

            נטל זה לא עלה בידי הנתבעים להרים. 

4.         הנתבעים טענו בהקשר זה כי כל ההסכמים שנעשו, נעשו עם החברה שבבעלות התובע ולא עם התובע באופן אישי, ואולם, הנתבעים לא הציגו ולו הסכם אחד שנעשה בעניין הזה עם החברה שבבעלות התובע. העובדה, שהתובע ניהל את עסקיו באמצעות חברה שבבעלותו, אין בה, לבדה, כדי לחייב את המסקנה כי האמור בהסכם עליו חתמו הנתבעים אינו נכון וכי חיובי הנתבעים הם כלפי החברה ולא כלפי התובע. 

            טענות הנתבעים, לפיהן משלוח הכספים וכל ההתנהלות בפעילות בדנמרק היתה מול החברה, שאליה הועברו המסמכים, ועל שמה נרשמו החשבוניות וההשכרות של הדירות והמכוניות, נותרו טענות בעלמא, שלא הובאה להן כל ראיה שהיא. העובדה, שכספים מחברות האשראי היו נכנסים לחשבון העסקי של החברה, אין די בה כדי ללמד על כך שחיוביהם של הנתבעים היו אך ורק כלפי החברה ולא כלפי התובע באופן אישי.

5.         למעשה, העדויות כפי שהובאו, מלמדות כי ההתקשרות היתה בין הצדדים באופן אישי, גם אם בחרו לנהל את הפעילות העסקית, כולה או חלקה, תחת המעטה המשפטי של החברה שבבעלות התובע. (ר' למשל עדות ליאור בחקירתו הנגדית בדיון בפני הרשם, עמ' 9 שו' 7 ועדות ניר בעמ' 11 שו' 24, וסעיף 4 לתצהירה של בילי).

            הטענה, כאילו ההתקשרות היתה מול החברה שבבעלות התובע ולא מול התובע באופן אישי, כלל לא עלתה בעדויות מטעם הנתבעים, שלכל היותר ציינו כי הפעילות היתה תחת שם החברה שבבעלות התובע. נראה לכן כי הנתבעים, עצמם ראו עצמם כמי שהתקשרו באופן אישי עם התובע. (עמ' 79 שו' 27). 

6.         עדויות הנתבעים, בשאלת ההתקשרות שהביאה לפעילות העסקית, שבסופה נחתם ההסכם נשוא התביעה, היו רצופות סתירות ולא ניתן על בסיס עדויות אלה לקבוע כי ההתקשרות היתה דווקא מול החברה בבעלות התובע ולא עם התובע באופן אישי.  

            למעשה, הנתבעים כלל לא מסרו גירסה מסודרת, שלא לדבר על גירסה אחידה, בשאלה אילו הסכמות או הסכמים היו בין הצדדים בנוגע לפעילות העיסקית - למשל, לעניין חלוקת רווחים, וכל שכן שאין בפיהם גירסה מסודרת בשאלה עם מי היו הסכמות בעניינים האלה.

            ליאור העיד תחילה שהתובע העביר אליו הסכם (עמ' 52 שו' 10) אך טען כי אינו זוכר אם הדבר היה לפני שיצא לשבדיה או לאחר שכבר עזב את שבדיה לדנמרק. בהמשך גם סתר עצמו בעדותו כשטען בשלב אחד כי כלל לא היה סיכום אודות חלוקת ההכנסות לפני שנסעו (עמ' 62 שו' 23), ובהמשך טען גירסה הפוכה (עמ' 63 שו' 33).